בקשה לסלוק התביעה על הסף או העברתה לסדר דין רגיל.
1. עיינתי בבקשה ובתגובה: אני מסכים שהמבקשת (הנתבעת) לא המחישה לצורך הבקשה, למעט טענה סתמית, על שום מה ומכוח מה חל חוק הגנת הדייר. העובדה שמדובר בדיירת מזה עשרות שנים, ובדמי שכירות נמוכים יכולה להתבאר באותה מידה במערך היחסים שבין הצדדים , כאשר התובעת היא חברה לדיור ציבורי. התובעת לעומת זאת הפנתה להוראות הדין והחוזה מכוחן אין עסקינן הדיירת מוגנת. טענה לאקונית של הבת בתצהיר תומך לפיה אמה הנתבעת הבינה תמיד בתפיסתה שהנה דיירת מוגנת, אינה יכולה להקנות זכות לדיירות מוגנת. ואף בסע' 5 לתצהיר נאמר כי עד להגשת התביעה לא ידעה הנתבעת כי אינה דיירת מוגנת. ידעה או לא - אין בכך רבותא אלא השאלה האם אכן בדיירת מוגנת עסקינן. שכירות חופשית אינה הופכת למוגנת רק משום שהצדדים בהתנהגות הוסיפו להחיל את תנאי הסכם השכירות עשרות שנים.
2. גם הטענה שהתובעת טוענת לנטישה שהנה עילת פינוי ביחס לדייר מוגן מדויקת באופן חלקי: נטישה הנה אמנם עילת פינוי יציר הפסיקה ביחס לדייר מוגן כאשר מלבד זאת מדובר ברשימה סגורה של עילות פינוי משעה (שבדייר מוגן עסקינן). אך התובעת אינה נסמכת על טענה לנטישה היות ובדיירת מוגנת עסקינן, אלא משום שבחוזה בין הצדדים מצויה תניה שנטישת המושכר תהווה עילת לביטול החוזה.
3. משעה שלא המחישה הנתבעת ולו לכאורה לצורך הבקשה שחל חוק הגנת הדייר - אין אפוא מניעה פורמאלית לדון בתביעה על פי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
4. עם זאת, לעתים גם משעה שאין מניעה פורמאלית, נוכח ביהמ"ש שמדובר במקרה בו התביעה לגופה אינה מתאימה להתנהל בסדר הדין המזורז שנקבע בפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. זה אכן אחד המקרים הללו. גם אם לא הוחרג מקרה של דייר בדיור ציבורי מגדר תחולת פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי , אני בספק אם לנגד עיני מחוקק המשנה, שעה שהותקן פרק זה, עמד מקרה של דייר בדיור ציבורי מזה עשרות שנים, שאף אין טענה שאינו משלם שכ"ד (התובעת עצמה טוענת שהקונסטרוקציה הנכונה הנה הארכת חוזה השכירות המקורי מכוח הסכמת הצדדים שבהתנהגות בצירוף דיני השכירות והשאילה . ואין טענה שלא הוסיפו להשתלם דמי השכירות שנדרשו על פי אותו הסכם). פרק ט"ז4 הוסף לתקנות לאור ניצול לרעה (לא אחת, וכמובן כל מקרה לגופו) של שוכרים "שהתנחלו" בדירת המשכיר, בשכירות חופשית לכל דבר וענין על פי דמי שכירות בתנאי השוק החופשי, ולא פינו במועד או אף לא טרחו לשלם דמי שכירות; הכל תוך ניצול העובדה שלעתים המועדים והליכי הבירור המשפטיים נמשכו פרק זמן ממשי לאור העומס בערכאות. זה לא המצב בענייננו. אין טענה שהנתבעת לא משלמת שכ"ד על פי תנאי ההסכם המקורי, אלא כי עזבה המושכר ושמא הכניסה מי מבני משפחתה באופן המהווה פלישה מצדו. הנתבעת מצדה טוענת בהגנתה כי לא נטשה המושכר אם כי נכון שלאור מצבה הרפואי היא נאלצת לעתים לישון אצל בתה, ונכון שגם בני משפחתה עושים שימוש במושכר מכוח זכותה שלה.
5. המשך חזקה בלא מחאה בנכס על פי תנאי הסכם השכירות החופשי המקורי, יכול שילמד על אחת מכמה קונסטרוקציות משפטיות אפשריות. ויש מחלוקת עובדתית נדרשת לבירור בשאלה האם אכן מדובר בנטישה של הנכס. אין כאן כאמור המצב הקלאסי שביסוד פרק ט"ז4 של שוכר שלא משלם ומעלה או לא מעלה טענות קיזוז . איני רואה להרחיב מעבר, אך ראוי לאפשר במקרה זה לנתבעת, להביא ראיותיה וטענותיה שלא בלו"ז המקוצר , לאור פערי הכוחות, אם כי בלו"ז סביר ורגיל על פי יומן ביהמ"ש הרגיל, אך לא תוך משיכת ההליך מצדה.
נהיר לי שככל שיתברר בסופו של יום שהנתבעת איבדה זכויותיה הרי ניהול התיק בסדר הדין הרגיל בא על חשבון זכויות של פלוני ואלמוני הממתין אף הוא למימוש זכויות בדיור ציבורי - והביקוש לעולם גדול מן ההיצע. מאידך שיקול זה לא יכול לדחות מפניו הצורך לברר התביעה בסדר הדין המתאים לבירורה בנסיבות, משעה שבהליך אמורות להתברר זכויותיה של בעלת הזכויות הנוכחית, שהטענה כלפיה היא שאיבדה אותן זכויות, ואין חולק שאינה פולשת או מי שחטאה באי תשלום. חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה במקרה זה אינה עולה על תיקים רגילים (וכמובן שבכל תיק עדיפה הכרעה מהירה כל הניתן, כל תיק מסיבותיו שלו). וגם טיב הבירור הנדרש מצדיק העברה לסדר הדין הרגיל.
מכוח סמכותי לפי תק' 214יב בשלוב תקנה 215יב לתקנות סדר הדין האזרחי אני מורה על העברת התביעה למסלול של סדר דין רגיל.
6. לא היה
שום
מקום ושום הצדקה ולו לכאורית לטעון לסילוק התביעה על הסף כפי שנעשה. בודאי משעה שלא הומחש כאמור כנדרש לצורך הבקשה שהנתבעת הנה דיירת מוגנת. למותר לציין המבחן המחמיר שתובענה תסולק על הסף רק אם אין לה שום סיכוי. מבחן מחמיר זה בודאי שלא מתקיים, רחוק מכך. שקלתי לחייב הנתבעת בהוצאות מטעם זה לבדו. עם זאת ולא בלי היסוס, בשים לב לקבלת הבקשה החלופית (גם אם שלא מן הנימוק שהומחש שאין היא כשרה להתברר בסדר הדין בו הוגשה מחמת חלותו של חוק הגנת הדייר) ישא כל צד בהוצאותיו.
7. אני מורה על
גילוי מסמכים הדדי בתוך 15 יום. הגילוי יכול שיינתן במכתב חתום על ידי עו"ד, ירשם בו שכמותו כתצהיר (אלא אם תתקבל דרישה בכתב מהצד שכנגד שהגילוי יינתן בתצהיר). דרישה
לעיון במסמכים, תשלח בתוך שבועיים מקבלת הגילוי ותענה בתוך 15 יום. במידה ויש התנגדות ליתן עיון במסמך כלשהו, יש לפרט הנימוק בכתב לצד שביקש העיון.
8. לגבי
בקשות המוגשות בתיק: המבקש ימציא לתיק בית המשפט אישור מסירת הבקשה למשיב תוך 5 ימים מיום הגשת הבקשה, המשיב ישיב לבקשה תוך 20 ימים מיום קבלתה. ביחד עם תשובתו יצרף המשיב אישור מסירתה למבקש. המבקש יגיב לתשובה, במידת הצורך, תוך 10 ימים מיום קבלתה. תשומת לב הצדדים מופנית לתקנה 497א'. אף במידה וקצב ביהמ"ש מועדים קצרים יותר להגשת תשובה או תגובה, יש לצרף אישור מסירת הבקשה או התשובה, בשינויים המחוייבים מלוח הזמנים השונה. אי המצאת האישור עשוי שתביא למחיקת הבקשה או קבלתה, לפי העניין.
9. במקרה של
ביטול ישיבת הוכחות מכל טעם, על כל צד להודיע לעדים שזימן דבר הביטול.
10. אני מורה כי העדויות הראשיות תוגשנה בדרך של תצהיר ובהעדר החלטה אחרת על המצהירים
להופיע לביהמ"ש למועד שיקבע להוכחות.
א. סדר הגשת התצהירים הוא כמפורט להלן:
ב"כ התובע/ת י/תגיש תצהירי עדיו/ה תוך 60 יום מהיום.
ב"כ הנתבע/ת י/תגיש תצהירי עדיו/ה תוך 45 יום לאחר מכן.
ב. לתצהירי העדים יצורף תיק מסמכים אשר בדעת הצדדים להפכם למוצגים בתיק. כן יציין כל אחד מבעלי הדין את מספר העדים שעדותם אינה יכולה להיות מוגשת בתצהיר.
ג. כל אחד מבעלי הדין ימציא העתק מתצהירי עדיו ומתיק המסמכים, לרבות הודעתו לביהמ"ש,
ישירות
לבעל הדין האחר.